חזית או עורף? | רות בן ישראל

< "בגוף ראשון", מפגשי עריכה; לקראת סיום >

לפתע נשמעה דפיקה בדלת המשרד ושמעתי צעדים של יותר מאיש אחד שעולים במדרגות המובילות לאולם הכניסה. אלברט אוחיון, לקוח של גדעון, ומלווה שנסרח אחריו עברו את דלפק הקבלה, התעלמו משמחה המזכירה ונכנסו פנימה מבעד לדלת חדרי הפתוחה. הופעתו של אלברט הייתה שלא כתמול שלשום. הוא לא היה מגולח, זיפי זקנו מזדקרים, עיניו אדומות, לבושו פרוע, ותחת בית שחיו חבילה מוארכת ומוזרה עטופה בנייר עיתון. כך גם נראה היה המלווה שלו. עיניו טרוטות ולבושו מרושל. שניהם נעמדו במרחק מה משולחן הכתיבה שלי. אלברט הסתכל עלי מתנודד כשיכור, שלף את החבילה שהייתה מוחזקת מתחת לבית שחיו והחל לקלף את העיתון שעטף אותה. נדהמתי לגלות שתחת הנייר התחבאה סכין קצבים חדשה גדולה ומושחזת. בעת שעסק בחשיפת הסכין פתח אלברט ואמר בקול שקט ובהחלטיות: "כל הלילה לא ישנתי ורק שתיתי. בדרך למשרד קניתי את סכין הקצבים הזו ובאתי הנה להרוג אותך. אחר כך אדקור את לאה המנהלת של תאונות עבודה בביטוח הלאומי, ובסוף אהרוג את העורך דין שאול עמית". לאחר שנייה הוסיף בחירוק שיניים: "אני אחסל את כול מי שטיפל בתאונת העבודה שלי". הדברים נאמרו על ידו באיזו מין שלווה אולימפית וזאת על אף שניכר היה עליו שהוא שתוי לגמרי. המלווה שלו הנהן בראשו בסוף כל משפט. הכל התנהל בנינוחות כזו ששמחה המזכירה, שישבה באולם הכניסה הסמוך, לא שמעה דבר על אף שדלת חדרי הייתה פתוחה. היא לא תיארה לעצמה איזה דרמה מתחוללת מאחורי גבה.

ברגע הראשון הייתי המומה ושתקתי. ליבי לחש לי כל הזמן: ברחי רותי, נצלי את העובדה שהדלת פתוחה ורוצי. את צעירה והוא נכה, את תצליחי להימלט. קול אחר לחש לי: את לא יכולה לברוח. אלברט והמלווה שלו ניצבים בינך לבין הדלת. אם תנסי לחלוף על פניהם כשהסכין שלופה בידו של אלברט הוא עוד עלול לבצע בך את זממו. אין לך ברירה, את מוכרחה להישאר ולנסות ולהתגבר עליו.

פניתי לאלברט בשקט ושאלתי: "למה להרוג אותי? מה עשיתי לך?" ואלברט הסביר: "לאה ילדה ובא מנהל חדש במקומה בביטוח הלאומי. אתמול הוא הודיע לי שהיום הוא לא יעביר לי את הכסף כמו שסוכם עם אדון גדעון, כי הוא רוצה לבדוק מחדש בעצמו את ההאא, אני לא יודע איך אומרים את זה, האא האיתנות הכלכלית של העסקה". "אז מה" אמרתי. "זו סיבה להרוג אותי?" ואז הוא הסביר: "מועד התשלום הוא היום. הצ'קים הדחויים שנתתי יוגשו היום לפירעון בבנק. אם המוסד לביטוח לאומי לא מעביר לי את הכסף בזמן כמו שהבטיחו אז הצ'קים הדחויים יחזרו." "נו, אז מה קרה? הבנקים מחזירים כל יום צ'קים שלא נפרעו" אמרתי. "אני לא יכול לעמוד בבושה הזאת שצ'קים שלי יחזרו, אני אדם הגון, מילה שלי זו מילה", השיב. "בשביל זה קניתי הבוקר את סכין הקצבים הזאתהי ובאתי להרוג אותך ואת כל מי שטיפל בתאונת העבודה שלי, אותך, את לאה ואת שאול עמית." "ומה אחר כך?" שאלתי. "אחר כך אני אהרוג גם את עצמי", הוא סיכם את המצב. כל אותו הזמן הנהן המלווה בראשו.

ברכי רעדו, בכל מאודי רציתי לצעוק לשמחה שתזעיק את המשטרה. אבל קול קטן לחש לי: רותי אל תעשי גלים. שמרי כלפי חוץ לפחות על קור רוח. נסי להוציא ממנו את הסכין. התרוממתי באיטיות מהכסא והתחלתי לצעוד בצעדים קטנטנים לעברו של אלברט. קול אחר לחש לי כל הזמן: משוגעת, במקום לברוח מאלברט את עוד מתקרבת אליו? צעדתי אל עבר אלברט כשידי הימנית מושטת קדימה ותוך שאני ממלמלת "אלברט, תן לי בבקשה את הסכין". כך צעדתי עוד צעד ועוד צעד. התקרבתי אליו באיטיות רבה כדי לא להבהיל אותו. כל אותו הזמן עמד אלברט כמשותק במקומו. כאילו שהמלים שלי שחזרתי עליהן שוב ושוב היו מין מנטרה שהפנטה אותו. השניות נראו לי כשעות. אבל, התקדמתי עוד צעד ועוד צעד, כשקולי הרגוע מלווה את התקדמותי "אלברט, תן לי את הסכין". עוד צעד קטן וידי המושטת יכולה כבר לגעת בסכין. עוד צעד אחד וכבר חפנתי את הסכין השלופה בכף ידי. כמו בסרט  המוצג ב- slow motion שלפתי את הסכין מידו של אלברט. הוא לא התנגד. הוא עשה כחפצי ואפשר לי להוציא ממנו את הסכין. לאחר מכן זינקתי ובמהירות הבזק נעמדתי מאחורי המכתבה שהפרידה בין אלברט לביני. פתחתי את המגרה והטמנתי בתוכה את הסכין, נעלתי את המגרה והתמוטטתי לתוך כיסאי.

באותו הרגע גם אלברט התמוטט. רצתי אליו כדי לתמוך בו. צעקתי לשמחה שתבוא לעזור. המלווה ואני הושבנו את אלברט על כסא ושמחה הביאה לו מים לשתיה. במשך כמה דקות ישב אלברט חצי מעולף. דמעות זלגו מעיניו והוא לא ידע את נפשו מבושה. לבושה שהצ'קים יחזרו ללא כיסוי בגלל המנהל החדש של אגף תאונות בעבודה התווספה עתה בושה חדשה מכך שאיים להורגני. אלברט מלמל לעצמו בלי הפסקה: "מה יגיד אדון גדעון כשישמע מה שעשיתי לך…" והוסיף: "מה קרה לי, במקום לעזור לאדון גדעון ולשמור עליך כשהוא נלחם בעזה באתי להרוג אותך". הרגעתי אותו עד כמה שיכולתי. הבטחתי לו שאנסה למצוא מוצא לבעיית הצ'קים הדחויים. רק כשכל הדרמה הסתיימה ואלברט הלך לביתו סיפרתי לשמחה את השתלשלות העניינים לפרטיה כפי שזו התרחשה אותו הבוקר מאחורי גבה. שמחה הייתה המומה. היא לא האמינה שאלברט יכול היה לבצע את זממו ולדקור אותי בסכינו מבלי שהיא תדע דבר. באותו היום, לאחר שהתאוששתי מהאירוע, ערכתי סקנדל בביטוח הלאומי, הפכתי כמה שולחנות והעניין סודר לשביעות רצונו המלאה של אלברט. 

כשגדעון טלפן בערב לשאול לשלומי אמרתי: "גדעון אני כל הזמן דואגת לך נורא." "למה?" שאל גדעון. "העיתונים מלאים בסיפורים על הפלשתינאים שעל גגות הבתים בעזה המטווחים בחיילים כאילו היו ברווזים". אחר כך גדעון שאל: "מה התחדש בבית ובמשרד?" סיפרתי לו את קורותיי אותו הבוקר במשרד עורכי הדין שלו. גדעון זועזע עד עמקי נשמתו ואמר, ספק בצחוק ספק ברצינות: "אני כבר לא יודע אפוא מסוכן יותר בחזית או בעורף". במשך שנים שמרתי את הסכין כזכר לטראומה שעברתי באותו היום.